היתכן ערבית בתרבות הישראלית 

היתכן ערבית בתרבות הישראלית

עומר אמין מסאלחה

מבוא:
קיומן של יותר מתרבות אחת באותה חברה אינה בהכרח ברכה ואינה קללה. מתחילת דרכה ישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם שונות תרבותית גדולה בתוך גבולותיה הצרים. שונות אשר נעשתה יותר מורכבת במשך השנים כשנוספו לערבים, ליהודים המזרחיים ולאשכנזים גם רוסים ואתיופים. ישראל יכולה לעשות מהרב תרבותיות בתוכה ברכה אם תימנע מן תפיסת ההגמונות ושיטת כור ההיתוך ותדבק בתפיסה הרב תרבותית אשר מכירה בזהות הייחודית של כל תרבות, ובו זמנית מאפשרת פתיחות ואינטראקציה בין התרבויות בתוכה.

ניתן להבחין בשלושה מודלים של תפיסה בין תרבותית: הגישה האוניברסאלית, שמבטלת את הקונטקסט התרבותי של הפרט ומעמידה את המשותף בין בני אדם כעיקרי וכקבוע. גישה זו מבטלת את ההיסטוריה הקולקטיבית של הקבוצות התרבותיות השונות. מצד אחד גישה זו נראית כאנושית, מצד שני, הביטול של חלק חשוב מזהות הפרט אינו אנושי וטמונים בתוכו סיכונים רבים. הגישה השנייה, אפשר לקרוא לה "גישה תואמת תרבות" משווה את האדם עם תרבותו; הקו המפריד בין התרבויות מבטל את המשותף. גישה זו מרווה קרקע פורייה לעליונות של תרבות אחת על תרבות אחרת, ובכך יכולה להצמיח הגמוניה תרבותית ופטרוניזם תרבותי. לגישה השלישית ניתן לקרוא במספר מונחים: "רב תרבותיות, או "גישת הייחוד התרבותי" או "הפרטיקולריזם". לפי גישה זו האדם נבחן באינדיבידואל, על רקע הקונטקסט התרבותי ממנו בא. גם הפרט חשוב וגם התרבות חשובה. אין תרבות יותר טובה, קיימת תרבות שונה שתוך אינטגרציה איתה קיימת הפריה והתפתחות הצדדים.

אתמקד במצבה של החברה הערבית בישראל כמרכיב תרבותי בתוך החברה הישראלית הכללית. לאחר יותר משישים שנה מקום המדינה, הסיכוי של ילד או מתבגר ערבי לפגוש ילד או מתבגר יהודי באופן בינאישי, מפגש של אדם לרעהו, שואפת לאפס. מערכת החינוך לא דאגה במשך השנים לשלב בתוכה באופן סיסטמטי מפגשים רב-תרבותיים.

אני עצמי גדלתי, התחנכתי וסיימתי תיכון יהודי בעיר עפולה. בכל תקופת לימודיי, נפגשתי עם ילדים יהודים. אני הייתי מארח חברים יהודים בכפרי ובביתי, וגם הם אירחו אותי בבתיהם. בפעם הראשונה. הייתי בכיתה ט' בזמנו, ביקר אצלי בביתי חבר יהודי ואימי הכינה את מיטב המטעמים של תרבות האוכל הערבי, ובביקור הגומלין, הילד שאירחתי ביקש לארח אותי בביתו. היה זה יום שישי, ואימו הגישה לי מרק עם חלה. אני לא הבנתי שזו הייתה רק מנה ראשונה, כי הסגנון של מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה לא היה חלק מהתרבות שלי בבית. מתוך אמונה שזה כל מה שאני אצליח לאכול באותה ארוחה, גמרתי את הקערה הראשונה של המרק עם שליש חלה, ומתוך נימוסין, שלא הבנתי את פשרו, שאלה אותי המארחת אם ברצוני עוד מרק, ועוד מרק עד שגמרתי שלוש קערות מרק עם חלה שלמה. רק כשהתמלאתי במרק הבנתי שהמנה העיקרית בדרך.

הסגירות אשר אפיינה את החברה הערבית וחסימת המגע בינה לבין תרבויות האחרות בחברה הישראלית, אינה מתבטאת רק במערכת החינוך שלדעתי עדיין המערכת הקריטית ביותר, בגלל נגיעתה בציפור נפשו של הילד שהופך למבוגר.

בשנים האחרונות נשמעו קולות מקרב אקדמאים, חוקרים ופוליטיקאים ערביים שדורשים אוטונומיה למיעוט הלאומי של הערבים בישראל. אני מניח שהקריאה לאוטונומיה תרבותית שתכלול את מערכות החינוך, הבריאות, הכלכלה ומערכות אחרות, באה מתוך תחושת תסכול לאחר שישים שנה מקום המדינה בה נכשלה החברה הערבית בישראל להוות מרכיב לגיטימי בתרבות הישראלית הכללית.

למרות שהתסכול של האוכלוסייה הערבית מובן, ההשלכות של הקריאה ל"אוטונומיה תרבותית" שוות עדיין דיון והבהרה. החשש הוא שאוטונומיה של תרבות מסוימת בחברה שבה מספר תרבויות, היא דרך חד סטרית לקראת נידויה של אותה תרבות באופן מוחלט וניתוק כליל של הקשר הקיים גם אם הוא חלש ורופף. כל הפרדה בין תרבויות עלולה להוביל למגרעותיה של גישת "התואמות התרבותית" שתוביל באופן אוטומטי לחיזוק הגישה השוביניסטית של החברה כלפי אותה תרבות.

כשמדובר בחברה הערבית פלשתינית בישראל ולאור הקונפליקט הישראלי-פלשתיני והעימות המתמשך בין שני הצדדים, החשש של הנידוי שאני מזהיר מפניו הוא חזק יותר. המרחק של התרבות הערבית משאר התרבויות בחברה הישראלית יכול לפגוע גם במיעוט הערבי וגם בחברה הישראלית בכלל, אבל אין ספק שהפגיעה בדרך כלל היא יותר מיידית ויותר קשה עבור המיעוט.

המאמץ להקים אוניברסיטה ערבית בישראל יכול להיחשב כצעד בדרך ל"אוטונומיה" או היפרדות. ניסיון דומה נעשה בארצות הברית כשהקימו אוניברסיטה לשחורים. צעד כזה לדעתי מאיץ את הנסיגה של התרבות הערבית בישראל למקום נפרד משאר התרבויות דבר שיכול לחזק את הסטריאוטיפיות ואף את הגזענות. מטרת המשך המגע והאינטראקציה עם התרבות האחרת היא לשחרר אנשים מהגזענות שבתוכם., ההפרדה על פי הגזע יכולה רק לחזק את הגזענות שבתוכנו.

אני קורא לאוכלוסייה הערבית לא לסגת ולבנות גדרות סביב הזהות התרבותית שלה, אלא לשמר את הזהות המקורית בתוך המרחב של הזהויות הנוספות בחברה הישראלית. אני יודע שזה קשה ולא פשוט, אבל המטרה וצדקת הדרך מחייבת השקעת המאמץ הדרוש להתקדם לקראת המטרה של להיות חלק, להמשיך את הדיאלוג עם הזהויות האחרות והשונות.

לדעתי, המטרה שיש לשאוף אליה ולהשיגה בחברה הישראלית, היא הרחבת המרחבים המשותפים של התרבויות השונות בתחומים החברתיים, החינוכיים, הכלכליים והאחרים. אנו מחויבים ליצירת מרחב שלישי שיש בו מקום ליותר מזהות אחת ותרבות אחת. הדוגמא של הקמת בית ספר רב-תרבותי היא דוגמא המקדמת את הרעיון. בית ספר כזה תורם לרב תרבותיות בחינוך לא רק בקרב הילדים אלא גם במעגל ההורים ובמעגלים יותר רחבים של הקהילה.

מתיחת החוט המפריד בקונטקסט רב תרבותי היא משימה קלה במיוחד בתקופות של איבה, מאבק ועימות. הרבה יותר קשה להחזיק בקו המקשר משום שהחזקתו דורשת מאמץ, כוח והכלה. היכולת שלנו להכיל, ערבים ויהודים גם יחד, הולכת ומצטמצמת בימים אלו כך שרוב העול של החזקת החוט המקשר נופלת על מיעוט שיש לחזקו ולמנוע ממנו עייפות או ייאוש.
החינוך לשלום הוא נושא שזכה להתייחסות רבה ברמה תיאורטית, יישומית ומחקרית בעשרות השנים האחרונות. ההתייחסות אליו באה לידי ביטוי בעולם בכלל, אך בישראל העיסוק בו רב במיוחד, בשל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מטרת המאמר היא להדגים כיצד ניתן להיעזר בסיפורים בפיתוח תוכניות התערבות ובמחקר בתחום החינוך לשלום.

מפגש יהודי ערבי תרבותי :

בעשורים האחרונים פותחו, יושמו ונחקרו בישראל אין-ספור תוכניות חינוך לשלום, המוצעות למגוון גילים, מילדי גן ועד לסטודנטים באוניברסיטה. ניתן לחלק את התוכניות לשני סוגים עיקריים: תוכניות מפגש בין יהודים וערבים, לרוב ערבים אזרחי מדינת ישראל, ותוכניות לימודים והעשרה, המיושמות לרוב בבתי הספר במגזר היהודי, בשיעורי אזרחות וחינוך. הבולטים בעשייה זו, במפגשים בין יהודים וערבים, הם בית הספר לשלום בנווה שלום והמרכז לחינוך לשלום בגבעת חביבה. הספרות המחקרית מציגה שלושה סוגים עיקריים של מפגשים בין קבוצות בקונפליקט:
1. קבוצות ממוקדות ביחסי אנוש (Human relational groups) - מבוססות בעיקר על תיאוריית המגע. מטרתן העיקרית היא יצירת יחסים אישיים בין משתתפי המפגש. ההנחה היא שבאמצעות היכרות אישית ניתן לרופף ולשנות סטריאוטיפים, עמדות והתנהגות. במפגשים יש מעט מאוד התייחסות לרקע ההיסטורי ולמציאות הפוליטית העכשווית של הקבוצות. מחקרים מורים שלגישה זו יש, בדרך כלל, יתרון בטווח קצר, אך יש מעט מאוד השפעה בטווח ארוך, משום שהמציאות הפוליטית העוינת מוחקת לרוב את השפעת הקשר הבין-אישי המיטיב. חיסרון נוסף הוא שלמרות הניסיון ליצור סימטריה בתוך הקבוצות, באמצעות מספר שווה של משתתפים, מעמד סוציו-חברתי דומה וכו', עדיין בולטת הא-סימטריה במפגש.
2. קבוצות על פי מודל העימות (The confrontational model) . מודל זה התפתח בנווה שלום וגבעת חביבה, בתגובה לביקורת על תיאורית המגע. גישה זו מתמקדת בזהות הקולקטיבית וביחסים הלא-סימטריים בין הקבוצות, על חשבון יצירת קשרי ידידות בין המשתתפים. מטרת הגישה היא לחזק את המיעוט, ולעזור לרוב להתמודד עם אמביוולנטיות וקונפליקטים הנוגעים לשליטה. בקבוצות מפגש מסוג זה יש דיון נוקב בקונפליקט, כולל עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים. היתרון של קבוצות אלו הוא בנטיית המשתתפים לעשות עבודה פנימית, ולנסות להתמודד עם הדברים הקשים שעולים במפגש. הקושי במפגשים הוא בצורך לנהל מאבק חיצוני ולפעמים פנימי, ובתסכול שחווים משתתפים משני הצדדים, לנוכח החזרה לחיים בחוץ, המאמתת את חוסר הסימטרייה שאליה התייחסו במפגש.
3. קבוצות ממוקדות בסיפורי חיים ((Family stories encounter groups. זה סוג חדש יחסית של קבוצות, שמטרתו לשלב את שני המודלים הקודמים. המשתתפים משתפים את הקבוצה בסיפורים המשפחתיים שלהם, שהם אוספים בראיונות עם בני משפחותיהם. השיתוף מאפשר חיבור ברמה אישית ודיון במרכיבים הקולקטיביים של הסיפורים. באמצעות הסיפורים מתאפשרת עבודת עומק אישית וקבוצתית בעניינים הקשורים לקונפליקט. מטרת השיתוף בנרטיבים האישיים היא להגביר את יכולת המשתתפים לפתח היכרות, מודעות ואמפתיה כלפי ה"אחרים". מודל זה לא נחקר עדיין באינטנסיביות. השאיפה לדו-קיום ולשיתוף פעולה יהודי-ערבי בישראל מתבטא בצורות שונות, במיזמים משותפים, בארגונים שונים הפועלים לקידום הדו קיום, ובמקומות שונים בארץ, כמו בחיפה - שבה חיים זה לצד זה באחווה יהודים וערבים בני הדת המוסלמית והנוצרית.
עמותת בית הגפן בחיפה - משמשת כמרכז ערבי- יהודי לתרבות, חברה נוער וספורט. המרכז מארגן מפגשים חברתיים בלתי מפלגתיים לאזרחים יהודים וערבים, כדי להביא להכרות ולהבנה ביניהם וליצור חברה משותפת לחינוך ולאזרחות טובה. מטרת העמותה היא גם לטפח קשרים ויחסי גומלין בין-תרבותיים בין העדות והדתות השונות.
גבעת חביבה - מרכז חינוך וחקר בקיבוץ גבעת חביבה, הממקד את פעילותו בנושאים המרכזיים העומדים על סדר יומה של החברה הישראלית, ומקדם יוזמות חינוך, מחקר, ועבודה קהילתית בתחומי שלום, דמוקרטיה, דו-קיום, סובלנות וסולידאריות חברתית. בגבעת חביבה פועל, בין היתר, המרכז הערבי-יהודי לשלום.
נווה שלום - ישוב יהודי ערבי, אשר חבריו בחרו להקים קהילה משותפת ולחיות בה תוך קיום דיאלוג מתמיד, ולחפש מציאות אחרת, שוויונית, בה יתאפשר לכל צד לבטא את זהותו המלאה. דרך פעילות חינוכית, נווה שלום מנסה לקדם את ההבנה ואת השלום בין שני העמים.
סיכוי: העמותה לקידום שוויון חברתי - ארגון שמטרתו לקדם שוויון מלא בין האזרחים הערבים -פלסטינים לאזרחים היהודים בישראל. עתיד היחסים בין אזרחים יהודים ואזרחים ערבים במדינת ישראל עשוי להיות מושפע מגורמים שונים: נכונותן של שתי הקבוצות להבין ולקבל זו את זו; השגת שוויון מלא בפועל (ולא רק מתוקף חוק) בין כל אזרחי המדינה; יחסיה של מדינת ישראל עם מדינות ערב בכלל ועם הפלשתינאים החיים ביהודה, שומרון וחבל עזה בפרט, ועוד.
מקורות:
תמיר, י' (1998). שני מושגים על רב תרבותיות. בתוך מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 79-92
מסאלחה, ע' (1988). הערבים במדינת ישראל. בתוך א' דורון (עורך), מדינת ישראל ארץ ישראל, בית ברל.